שילוב של חשיפה תעסוקתית וחשיפת פנאי והכרה כתאונת עבודה

עובד שהיה חשוף לשמש במהלך עבודתו וסובל מנגעים בעור, יישאל לרוב בעת הגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי על הרגלי חשיפתו גם מחוץ לשעות העבודה.

מאחר ואנו חיים במדינה שטופת שמש, כמעט כל מי ששוהה בה חשוף במידה זו או אחרת לקרינת השמש, אם במהלך סופי שבוע, חופשות, עיסוק בספורט וכיוצא באלה.

יחד עם זאת חשוב לדעת כי החשיפה בשעות הפנאי אינה סותרת את האפשרות להכיר בעובד כנפגע עבודה.

המבחן הנהוג להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה כולל שני חלקים:

1. האם קיים קשר סיבתי בסבירות של מעל 50% בין העבודה בחשיפה לשמש לבין הנגעים בעור.

2. האם לעבודה היתה השפעה משמעותית (מעל 20%) על הופעת הנגעים בעור.

אם כך, לא דרוש קשר סיבתי מוחלט בין העבודה בשמש לבין הופעת הנגעים, ומספיקה השפעה בשיעור די נמוך של העבודה שמש להופעת הנגעים כדי להכיר באדם כנפגע עבודה.

חשוב לציין כי בעבר סברו שהגורמים להופעת נגעים סרטניים בעור הם בעיקר חשיפה בגיל צעיר וחשיפה בשעות הפנאי. אך בשנת 2009 החלו להופיע מחקרים רפואיים הקובעים כי הסיכון לפתח נגעים סרטניים בעור מסוג BCC ו-SCC מוגבר אצל עובדי חוץ לעומת עובדי פנים, שאינם חשופים לשמש. כלור ההשפעה של חשיפה בשעות הפנאי קטנה לעומת השפעת העבודה בחשיפה לשמש.

לגבי מלנומה המחקרים מראים כי יש השפעה גדולה יותר לחשיפה בשעות הפנאי, בילדות ולסירוגין, מאשר חשיפה במהלך העבודה. יחד עם זאת, מאחר והדרישה היא להשפעה כלשהי (כ-20% ומעלה) בין העבודה להופעת הנגעים, ניתן להכיר במלנומה כפגיעה בעבודה, אף אם אותו עובד שנחשף לשמש בעבודתו נחשף גם בילדות או בשעות הפנאי.

בכל מקרה בו נדחתה תביעה להכרה ע"י ביטוח לאומי, בטענה כי התובע נחשף לשמש גם בילדותו או בשעות הפנאי שלו, ראוי לשקול להגיש על כך תביעה לבית הדין לעבודה. שם ימונה מומחה נוסף, שאינו המומחה מטעם ביטוח לאומי ופעמים רבות הסיכוי להכרה גבוה.